כל כך קרוב לגן עדן
כל החיים מתחילים בנשימה ראשונה והם מסתיימים כשאין עוד נשימה מרימה את ריאותינו והגשמנו את ייעודנו בעמוד זה. החיים שלי התחילו עם הסוף. זה התחיל מהצד השני. מעבר לקשת.
הנצח
מתתי כשנולדתי ב-7 במאי 2019 כגור קולי ששקל רק 120 גרם. גוף חסר חיים מוחזק בידיהם של הדו-פעמיים שלי. ובכל זאת הייתי בחיים. את צעדי הראשונים עשיתי במדינה שבה המרחב היה אינסופי והזמן לא היה קיים. הייתי בנצח על כרי דשא ירוקי עד, פגשתי כלבים ששיחקו בשמחה אחד עם השני, הריחו פה ושם את הדשא, או פשוט נהנו מהשלווה והשלווה שלהם בקרני השמש העדינות. לא הייתה זקנה, לא מחלה, לא נשמות מוכות. רק אושר טהור ואור. כשהסתכלתי שם מסביב, הגיעו לכיווני חמישה קולי. הריח שלהם אמר לי שהם מוכרים, שהם משפחה. הלוע שלנו נגע בעדינות בברכה. עיניה היו מראה של זיכרונות חייה עם הדו-פעמיים שלה. כשהתבוננתי בהם, נשמות התחברו. יחד עם זאת, הרגשתי דברים מוזרים. מצד אחד התמלאתי בכוח ובאנרגיה שנתנו לי, ומצד שני הייתי ריקה בו זמנית. והבנתי מה זה. עדיין לא הגשמתי את ייעודי. זה משך אותי הרחק, הרחק מהאחו, הרחק מהנפש התאומה שלי, הרחק מהנצח.
להילחם לחיים
הנשימה הראשונה שלי נכנסה לריאות שעדיין לא התרחבו. פה נלחץ על האף שלי והמשיך לנשום לתוכי אוויר. הרגליים הקטנות שלי התעוותו קלות כשהלב הצליח להזרים דם דרך כל גופי ואליהם. הונפתי שוב ושוב למעלה ולמטה כדי לאפשר למים לצאת ולאוויר להיכנס לריאות. זה היה קרב קשה ומתיש. אבל אני נושם. הלב שלי הלם חייתי. ולבסוף הוצבתי עם אחיי ועם אמי כדי לקבל חום ולהרוות את צימאוני לאחר המסע הארוך שלי.
בוא נמשיך
הימים חלפו. התחזקתי בהדרגה. עיניי נפתחו והתחלתי לחקור את סביבתי בצורה אינטנסיבית יותר. אבל בניגוד לאחים שלי, הרגליים האחוריות שלי לא רצו לציית לי. במקום לזחול, גררתי את רגלי מאחור. חבריי הדו-רגליים ריגשו אותה, תמכו בתנועות הריצה שלי, לקחו אותי לוטרינר. הרגליים שלי לא היו מה שהן צריכות להיות, אבל פיזיותרפיה נוספת עשויה ליישר אותן ולעצב את העצמות הרכות עדיין. אבל גם זה לא הלך טוב בשלב מסוים. ביקור נוסף אצל הוטרינר גילה ששברתי את עצם הירך. אני אפילו לא זוכר איך זה קרה. אפילו לא הייתי מודעת לכאב כלשהו. עברתי ניתוח, השבר תוקן בצלחת. אבל זה לא פתר את הבעיות. עדיין לא יכולתי לכופף את הרגליים האחוריות והכל היה נוקשה.
המשפחה לצידי
שתי הרגליים שלי טיפלו בי. כמו בעבר, לקחו אותי לטיולי כלבים בשקית נשיאה, נתנו לי להיות תחת השגחת האחים שלי וקיבלתי טיפול ידני. שמחתי להיות שם, אבל משהו עדיין היה חסר. הייתי עכשיו בן 10 שבועות כשיצאתי למסע ארוך. חזרתי עם עגלה. בהתחלה זה היה יוצא דופן, אבל אחרי כמה ימים הרכב היה שייך לי. והבנתי מה זה היה שחסר לי. ההשתוללות האמיתית עם האחים שלי. משתולל באחו. משתכשכים בבריכת הכלבים. ריצה מאחורי הכדור. טיולי כלבים קטנים שבהם אני יכול לרחרח בכל מקום ולפגוש כלבים אחרים. זה העולם שלי והיא מרגישה נהדר.
דרכי בהחלט תהיה ארוכה מאוד ולא בטוח אם אי פעם אצליח ללכת כמו שצריך. אבל הדו-פעמיים שלי עוזרים לי בזה. עכשיו אני הולך לשחות, אני מקבל טיפול בחום וגירוי חשמלי, הרבה עיסויים והרגליים שלי מזיזות שוב ושוב.
אני מאמין שהכל יהיה בסדר ושזה בעצם כבר טוב. אני חי. ואמלא את ייעודי להעניק אושר ואור ועם הנשמות שנגעו בי ונמצאות בתוכי, תן לשתי רגליים שלי את הבטחון שיש גן עדן. כי הייתי כל כך קרוב לגן עדן.
