קורונה עם כלבים - משבר או הזדמנות?
בשלב מסוים בעתיד אסתכל אחורה ואגיד שהחיים שלנו, במיוחד אלה עם הכלבים שלנו, מחולקים לחיים לפני ולחיים אחרי קורונה. בין לבין זה מה שקורה עכשיו.
אנחנו חיים בבוואריה, או ליתר דיוק, בפרנקוניה היפה, באזור שנחסך מזיהומי קורונה זמן רב יותר משאר חלקי המדינה. ואז הגיעו המקרים הראשונים שדווחו, החיים התחילו להאט גם כאן. ופתאום ההודעה ברדיו: עוצר! אחרי זה הכל הולך מהר מאוד. סגור חנויות, סגור בתי ספר לכלבים, בעלי ואני משוחררים מהעבודה, לצערי משרד ביתי הוא לא אופציה עבורנו. כרגע אנחנו מפרקים את הבית שלנו, גיסי יתגורר בחדר האורחים שלנו עד סוף הקיץ. ומכיוון שחדרי הילדים נמצאים כעת בבנייה, עלינו להתקרב. חדר משפחה לארבעה אנשים - ושני כלבים. וכולם בבית כמעט מסביב לשעון, למעט קניות והליכה עם הכלב. גדול!
אבל ההבנה הראשונה לא מאחרת לבוא:
לקצץ כלכלית
לכלבים שלנו לא אכפת בכלל! לא אכפת להם שכולנו ישנים עכשיו בערימה אחת וזה נראה כמו אכסניית נוער. לא אכפת להם שלא נפגוש אף אחד בחוץ. שאיילוף הכלבים מבוטל, ושלא נפגשים עם החברים הכלבים שלנו. הם לא דואגים מעוצר או אם יש לנו מספיק נייר טואלט. גם זה שצריך לקצץ כלכלית בינתיים לא משפיע עליהם. הם פשוט מרוצים מכך שהם יכולים להיות איתנו. אני אסיר תודה על! אגב ובלי כוונה, הם מלמדים אותנו כמה מעט אנחנו צריכים כדי להיות מאושרים. ואנחנו, ! לנו כבני אדם וגם ביחס לכלבים שלנו.
כלומר לילי, הכלבה הצעירה ביותר שלנו, מציבה בפנינו כמה אתגרים. היא יצור חביב, ידידותי לאנשים ובעלי חיים, היא סקרנית להפליא, והסקרנות הרבה יותר טובה מהליכה ברצועה. ולרדוף הרבה יותר טוב מאשר להקשיב להיזכרות. ובכל מקרה, לפעמים היא פשוט חושבת שלא התכוונו לה אם היא לא אוהבת את הפקודה. מה שהוביל לתוצאה מצוינת עם הזכר שלנו באמצעות אימונים עקביים מתגלה כמעט יותר מורכב עם הגברת הקטנה. ואני מודה, לעתים קרובות אין לנו זמן לעשות צדק עם דרישותיהם לחינוך.
לקדם סובלנות לתסכול
אבל עכשיו - עכשיו העולם נעצר. כן, זה נכון, אנחנו לא מרוויחים כסף כרגע, הקורונה לוקחת את זה מאיתנו, ובו בזמן נותנת לנו משהו יקר: זמן. זמן לנו, זמן לילדים שלנו, לשיפוץ הבית וכמובן לכלבים. זו ההזדמנות שלנו ליישם חלק ממה שלמדנו בבית הספר לכלבים ולהפוך את לילי הצעירה שלנו לכלב שקל לחיות איתו. לדוגמה, אני פשוט שם אותם מדי פעם. למשך חצי שעה או שעה. אני לא מדבר איתה בשלב זה. היא פשוט הולכת איתי, לא משנה מה אני עושה. כשאני מציירת קיר, היא עומדת לידי, גם כשאני מבשלת. היא מלווה אותי, לומדת להתמצא בי ולהיות רגועה. אם היא תעדיף לשחק, זה לא אפשרי, זה אמור לקדם סובלנות לתסכול. בימים האחרונים היא נעשתה הרבה יותר רגועה. היא מביטה בי לעתים קרובות למדי עכשיו, גם כשהיא לא תלויה על הרצועה לידי. אני כבר שם לב שהשיטה הזו יוצרת הרבה קרבה. בהדרגה, בעלי והילדים שלי עושים את אותו הדבר. כל כלב מקבל תור.
וההבנה השנייה מתפשטת: אנחנו לא צריכים להגדיל את הזמן שאנחנו נותנים לכלבים שלנו. אבל הרוגע שמתפשט בנו בגלל שאנחנו בלי פגישות והתחייבויות משפיע לטובה על החיים המשותפים. אנחנו הרבה יותר סבלניים וסוף סוף יש לנו זמן לטפל באילוף הכלבים כמשפחה. אנחנו מחביאים פינוקים בבית ומבקשים שיחפשו אותם, בונים מגרש קטן מקרשים ולבנים ישנים בגינה. אנחנו מאמנים את הריקול ומרעננים את המושב והמקום. אפשר לעשות את כל זה בצורה נפלאה בבית, והכלבים מרוצים. והעובדה ששניהם מקבלים את תשומת הלב שלנו בשמחה ובתודה כה אינסופית גורמת לנו לשכוח שאנחנו בעצם במצב חירום.
הסגר בחוכמה
אנחנו רוצים להשתמש בהסגר בחוכמה. מצד אחד, לבנות טוב יותר את התהליכים היומיומיים שלנו עם הכלבים, מצד שני, לשמח אותנו שהכלבים שלנו לא מתעניינים בקורונה בכלל בזמן משבר הקורונה.
ואז מגיעה התובנה השלישית: לעולם לא נרצה לחיות בלי כלבים שוב!!!
