שחייה, שיווי משקל, צריכת חמצן ומזון בדגים

איך דגים שוחים

רוב הדגים שוחים לפי תנועות גוף ותנועות סנפיר. הסנפירים הם בעיקר מאזנים, למעט סנפיר הזנב, הפועל כאיבר דחף סופי, המניע את הדג במים.

בשחייה רגילה, בקצב בינוני עד מהיר, הפעולה מתחילה בקצה הראש של הדג, וגלים חולפים במורד הגוף, ומגיעים לשיאם בהינף בזנב. סנפיר הגב והסנפיר האנאלי מונע מהדג להתהפך במים; הסנפירים המזווגים מבצעים גם פונקציות בלימה ופניה.

בשחייה איטית ובאיזון סטטי במים משתמשים בסנפירי החזה. סנפירים אלו הם בדרך כלל חסרי צבע, כך שכאשר הדגים עדיין במים, תנועתם העדינה אינה מורגשת. ואכן, אצל דג כמו הלוחם הסיאמי (Betta splendens), יש לחפש את סנפירי החזה הללו בזהירות רבה, בניגוד לצבעים העזים של שאר הכנפיים.

חלק מהדגים, במיוחד חלק מהציקלידים והסטיקלבקים האפריקאים, שוחים בדרך כלל עם סנפירי החזה ולא עם הגוף, אך זהו הרגל יוצא דופן ולא הנורמה.

איך דגים מאזנים

3 גורמים עיקריים שולטים באיזון הדגים:

1. האוזן הפנימית - האוזן הפנימית של הדג מכילה (כמו ברוב אוזני היונקים) מערכת של שקים רגישים המכילים עצמות, הנקראות otoliths, שהם איברים מאזנים. תנועת העצמות בשקיות מספרת למוחו של הדג על כיוון ותנועותיו.
2. השרירים – השרירים עצמם מעבירים מסרים של מיקום ותנועה, וייתכן שגם הקו הרוחבי עושה זאת. בדג, סביר להניח שרק תנועות פעילות מביאות את האוזן הפנימית ואת תפיסות השרירים. לאחרונה גם התגלה כי דגים רבים מצוידים במעין מכשיר מכ"ם, השרירים פועלים כשדרים של דחפים חשמליים אשר משתקפים מעצמים מסביב.
3. העיניים - העיניים חיוניות ברוב הדגים, לא רק לתפיסה חזותית רגילה, אלא בגלל שהדג מתאים את גופו, במידת האפשר, כך ששתי העיניים יקבלו כמויות שוות של אור. אחד החריגים לכך הוא דג המערות העיוור שהתפתח במערות חשוכות ואין לו עיניים כלל. הוא "רואה" בחוש "רדאר" ייחודי, בדומה לעטלף במובנים רבים.

עם זאת, רוב הדגים אכן משתמשים במקור האור כתחושת כיוון והתמצאות. זוהי כמעט אותה תגובה שגורמת לחרקים לעוף לתוך אור. באקווריום רואים את השפעת האור אם מקור האור הנכנס למיכל אינו ממעל (דוגמה עשויה להיות אחד מצינורות התאורה התת מימיים החדשים של LED עמיד למים). ניתן לצפות בדגים שוחים בזווית, לפעמים מראה מוזר מאוד כשהם שוחים בכיוון למקור האור כאילו הם פני השטח של האקווריום. נאמר כי המשך תאורה אלכסונית גורמת להפרעות בדגים הכפופים לה, כך שאם אתה משתמש בתאורה טבולה ל"אפקט" אל תשתמש בה במקום תאורה עילית, אלא רק כתוספת.

קצב חילוף החומרים וצורך חמצן

הקצב שבו בעל חיים משתמש באנרגיה, מייצר חום ומוצרי פסולת וצורכת חמצן נקרא קצב חילוף החומרים. הבנה של הגורמים המשנים את קצב חילוף החומרים היא בעלת חשיבות עיקרית לאקווריסט.

מכיוון שהדגים בעלי דם קר, הם שונים מהותית מיונקים בכך שקצב חילוף החומרים שלהם עולה ככל שהטמפרטורה עולה והם רעבים ביותר כשהם חמים. בני אדם צורכים הרבה מאוד אנרגיה, אשר מסופקת על ידי מזון ומשקאות, על מנת לשמור על טמפרטורת גוף קבועה שלעיתים הרבה מעל לטמפרטורת הסביבה של הגוף.

לדג, לעומת זאת, אין מנגנון חימום לעשות זאת, אלא רק מציית לחוק כימי בסיסי שגורם לתהליכי הגוף לעבור מהר יותר ככל שטמפרטורת הגוף עולה בגלל טמפרטורת המים המקיפה את הגוף. עצמו. לפיכך, דג הופך מזון לאנרגיה בקצב גבוה בהרבה במים חמים מאשר במים קרים.

גורם נוסף המשפיע על קצב חילוף החומרים הוא הפעילות. דג נח צריך פחות אנרגיה (מזון) מדג פעיל. ככל שהטמפרטורה גבוהה יותר, הדג האנרגטי יותר נוטה להיות, כך כי טמפרטורה גבוהה מעשים כפליים ב גרימת צריכת אנרגיה גבוהה יותר ברוב המינים - הדג משתמש באנרגיה יותר לא רק בגלל שמזג אוויר יתחמם אבל גם כי יש לו לשחות יותר לתפוס ולצרוך ולעכל יותר מזון. עם זאת, לפעולה זו יש גבול עליון, והיא כנראה נקבעת על ידי מסיסות החמצן המופחתת במים חמים יותר.

כך, בכ-27 מעלות צלזיוס, מגיע הדג הממוצע לצריכת החמצן המקסימלית ולתיאבון המרבי שלו. זוהי גם הטמפרטורה העיקרית לעורר פעילות רבייה ברוב המינים ולעורר את מחזור הלידה המהיר ביותר במינים דובים חיים.

גורם נוסף המשפיע על חילוף החומרים הוא הגיל. דגים צעירים גדלים מהר יותר יחסית מדגים מבוגרים, וגם הם צורכים חמצן ומזון מהר יותר ליחידת משקל גוף.

אחת הגורם האחרון חשוב לשקול, במיוחד livebearers, הוא מין והריון. נקבות חיות גרוויד זקוקות ליותר חמצן אפילו מדגים צעירים יותר או מהזכרים ויחנקו תחילה במיכל צפוף המכיל בוגרים וצעירים. הסיבה לכך היא שהם נושמים עבור הצעירים שלהם כמו גם עבור עצמם.

נשימת חמצן בדג המבוך

דגי המבוך, או Anabantids, הם בוני קן בועה, אבל מעבר לכך, הם יכולים לנשום חמצן ישירות מהאוויר על ידי שימוש של איבר המבוך. ילידים בגופי מים חמים ועומדים, הם מסוגלים לקלוט אוויר מפני השטח של המים ולהחזיק אותו באיבר המבוך. בתוך המבוך יש הרבה תאים קטנים דמויי מבוך של צלחות גרמיות דקות הנקראות למלות. הלמלות מכוסות בקרומים דקים במיוחד, דקים כל כך שחמצן יכול לעבור דרכם. דם בתוך הממברנות סופג את החמצן ונושא אותו בכל הגוף.

ההרגל שלהם לבנות קיני בועות הוא הסתגלות הנגזרת מאוויר הנשימה שלהם. קן הבועות בנוי משילוב של ריר ואוויר, ליצירת בועות הצפות על פני השטח, וביצי הדג מופקדות בתוך הקן.

הזכר מגן על הביצים ובהמשך על הצעירים כשהן בוקעות. עכשיו כאן הבעיה למגדלים מתחילים, רוב מיני דגי המבוך קלים יחסית לגידול, הדגים עושים את כל העבודה, אבל הם מונחים, והזכר בוקע מאות דגיגים.

ברגע שאותם הטיגונים עוזבים את הקן, דרישות החמצן כה גבוהות, שאם למגדל אין מיכל מאוורר היטב, הדגיגים נחנקים במהירות ומתים. בטבע הקינים בנויים בנחלים ובבריכות ביצות וברגע שהדגיגים שוחים חופשי הם מתפזרים למרחבי הטבע, כך שהם לא נשארים מרוכזים בחלל אחד קטן.